פרק 4 - התארגנות קואופרטיבית
מאת: רייפי גולדמן - מבוא  

כלכלה מקומית מקיימת חותרת לעצב מערכת כלכלית וחברתית הוגנת המעוגנת במשאבים מקומיים (אנשים, נכסים כלכליים, תשתיות אנושיות ופיזיות, משאבי תרבות מקומיים). מערכת זאת נועדה לשמור על האינטרסים של הקהילה ולפתח יכולות ונכסים אשר ישרתו את צרכי האוכלוסייה המקומית. אלפי קהילות ברחבי העולם מתמודדות עם אתגר זה על-ידי פיתוח והפעלה של קואופרטיבים מסוגים שונים. המודל הקואופרטיבי מהווה יסוד מרכזי בעיצוב כלכלה מקומית. 

 מהו קואופרטיב? על מנת להבין את העוצמה הפוטנציאלית של המודל הקואופרטיבי עלינו להתחיל בהבנה בסיסית של המודל עצמו. רבים משתמשים במושג "קואופרטיב" גם כאשר הם מתכוונים למציאות הרחוקה מהעיקרון והמעשה הקואופרטיבי כפי שהם קיימים היום בעולם.

ברית הקואופרציה העולמית (ICA), ארגון הגג של התנועות הקואופרטיביות בעולם מגדיר כך את המודל: "הקואופרטיב הוא התאגדות עצמאית של בני אדם, המתאחדים מרצונם החופשי על מנת לספק את צרכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים באמצעות מיזם עסקי שהוא בבעלותם המשותפת ובשליטתם הדמוקרטית". הגדרה זאת מאפשרת להבחין הן במאפיינים החשובים של המודל והן בפוטנציאל שלו לקידום הכלכלה המקומית. ראשית כול, ההתארגנות חייבת להיות עצמאית וחופשית. לא ניתן לארגן קואופרטיב עבור אחר(ים). לכל היותר, ניתן ללמד את העקרונות הקואופרטיבים, להציע את היתרונות ולהצביע על האתגרים הגלומים במודל. כמו כן, הקואופרטיב מתבסס על הבנה ברורה שהמציאות האנושית היא מארג משולב של חברה, כלכלה, ותרבות המתקיימים תוך אינטראקציה מתמדת. סיפוק הצרכים הכלכליים / חברתיים / תרבותיים נעשה על-ידי מיזם עסקי. 

קואופרטיב, בניגוד לדעה הרווחת, הוא עסק החותר למקסם רווחים. מהו, אם כן, ההבדל בינו לבין עסק אחר בבעלות פרטית? ההבדל הוא ב"תפקיד" הרווח בעסק. בעסק קפיטליסטי מסורתי – רווח הוא המטרה המרכזית. בקואופרטיב, לעומתו, הרווח הוא האמצעי. המטרה היא לאפשר לחברי הקואופרטיב להגביר את שליטתם על חייהם. במילים אחרות – להעצים את עצמם. הרווח מספק משאבים להעצמה אישית וקהילתית. כדי שמודל עסקי זה ישרת את האינטרסים של בני האדם הוא חייב להיות בבעלות משותפת ולהתנהל בצורה דמוקרטית אמתית. התרומה של קואופרטיבים לכמ"מ המודל העסקי הקואופרטיבי תורם לפיתוח כמ"מ בחמש דרכים. 

ראשית, הקואופרטיב הוא עסק בבעלות מקומית שנועד לשרת את צרכי הקהילה ולהגדיל את סך נכסי הקהילה – פיננסיים, ארגוניים ותרבותיים. 

שנית, הקואופרטיב מגביר ומרחיב את התרבות הדמוקרטית בקהילה לתחומי חיים נוספים מעבר להצבעה בבחירות. הקואופרטיב אף תורם להבנה שדמוקרטיה איננה אקט טכני של השתתפות אקראית אלא מהווה סגנון חיים. 

שלישית, הקואופרטיב מאפשר לאנשים רבים גישה לשווקים שלא היו יכולים לגשת אליהם או להתחרות בהם כיחידים. כך לדוגמה, במקום שכל כורם במושב לכיש ישווק בעצמו את הענבים שהוא מייצר, הקימו בעלי הכרמים את הקואופרטיב "ענבי טלי" וכיום הם שולטים בסקטור. שווקים קפיטליסטים מודרניים מתבססים על יתרון הגודל ((economies of scale. המודל העסקי הקואופרטיבי מאפשר להמונים להשיג יתרונות שאלמלא התאגדותם היו נשארים נכס בלעדי של בעלי הון גדולים. 

רביעית, תהליך שבו בני אדם מתאגדים מרצונם ועל-ידי כך משיגים יתרונות ומספקים לעצמם צרכים, הוא הבסיס להעצמה של היחיד ושל קהילתו. חברי קואופרטיב מצליח יוצרים לעצמם כבוד ותדמית עצמית חיובית התורמת לקידום הקהילה כולה. 

לבסוף, התוצר המצרפי של ארבע הדרכים לעיל הוא הפיתוח המקומי במובן הרחב והחיובי: פיתוח המתמקד בבני אדם אשר לומדים לקחת אחריות על חייהם תוך סיפוק צרכיהם ופיתוח יכולותיהם וכישוריהם.

עולם ההתארגנות הקואופרטיבית – דוגמאות מישראל ומחו"ל המודל הקואופרטיבי מספק פתרונות למערכות שונות ומגוונות בחיי הקהילה: ייצור, צרכנות, דיור, תחבורה והובלה, שירותים פיננסיים, שירותי בריאות וחינוך ושירותי פנאי ותיירות. 

ברחבי העולם קיימים קואופרטיבים הפעילים בכל אחד מהמגזרים שהוזכרו. בישראל פועלים כיום קואופרטיבים בעיקר בתחומי ייצור ושיווק תוצרת חקלאית ותעשייתית, תחבורה, חינוך וצרכנות. תאגידים עסקיים גדולים ומצליחים מאוד נמצאים בבעלות של חברי מושבים וקיבוצים. חלק מהמותגים המובילים בעולם בתחומם הם מותגים של קואופרטיבים, דוגמת "ענבי טלי" (מושב לכיש) או "נטפים" (הקיבוצים חצרים, מגל ויפתח). 

מקובל היום להתעלם מהישגים מסוג זה ואף לזלזל בהם. אך בדיקה והשוואה עם המציאות העסקית בעולם המפותח (שלא לדבר על המדינות המתפתחות) מצביע על הצלחה בקנה מידה בין-לאומי. תהליך הפיתוח הכפרי הישראלי נחשב לייחודי ולקחים ממנו מהווים בסיס לפעילות במדינות רבות המבקשות להגיע לרמת החיים המאפיינת את האוכלוסייה הכפרית בישראל. אמנם קיימים עסקים רבים אחרים שלא במסגרת ההתיישבות הכפרית, המייצגים ניסיון של קבוצות מקומיות לקיים מערך עסקי בבעלותן המיועד לספק את צרכיהם וצרכי השכונה / קהילה שלהם. כזו היא המתפרה הקואופרטיבית במצפה רמון, "מתפרת עצמאות".

בשנת 2000, כאשר בעלי המתפרה ביקשו לסגור אותה משום שלא הייתה רווחית, פתחו בתגובה העובדות בשביתה, ואף לנו בשטח המפעל עם משפחותיהן במשך שלושה חודשים. לאחר שאף איש עסקים לא הביע עניין ברכישתה, נמכרה המתפרה ל-25 מהעובדות והפכה לקואופרטיב. כל אחת מהעובדות רכשה מניה ב-5,000 ₪, אותם קיבלה כהלוואה מהמרכז לקואופרציה המלווה את הארגונים הקואופרטיבים בישראל. שאר הכסף לרכישת המפעל הגיע מקרן תנופה של ההסתדרות, המסייעת למפעלים במצוקה. 

כיום, חברות בקואופרטיב שבע עשרה נשים, שהן כשליש מכלל חמישים ושתיים העובדים במתפרה. חברי ועובדי המתפרה מתפרנסים מעבודתה, אם כי השכר הוא שכר מינימום, אך עם התנאים הסוציאליים הקבועים בחוק. השאלה החשובה היא מה החלופה עבור יותר מחמישים משפחות התלויות בקיום מיזם עסקי זה. ללא התארגנות עצמית ולקיחת אחריות אישית על הגורל שלהן, המשפחות היו מצטרפות לציבור המובטלים. מקרה זה מייצג מציאות מורכבת האופיינית למשטר הקפיטליסטי הנוכחי בישראל. המודל הקואופרטיבי מאפשר לקבוצות עובדים לייצר לעצמם תעסוקה ופרנסה במקום בו הון מקומי אינו מעוניין להשקיע.  

דוגמה נוספת הממחישה את האפשרות לייצר מקומות תעסוקה על-ידי הקמת קואופרטיב היא זו של קואופרטיב "אור-גינון" שייסדו ישראלים יוצאי אתיופיה בנתניה. גם במקרה זה, המתאגדים הם חלק מקבוצת אוכלוסייה המתקשה לבסס את עצמה מבחינה כלכלית. כיחידים, לא הצליחו חברי הקואופרטיב להשיג תעסוקה מפרנסת, ולכן קבוצת העולים התאגדה כאגודה שיתופית. שמונת חברי הקואופרטיב "אור-גינון עולי אתיופיה" עובדים כיום בגינות ציבוריות כקבלני משנה. גם במקרה זה החלופה להתארגנות קואופרטיבית הייתה אבטלה והידרדרות חברתית וכלכלית. 

המודל הקואופרטיבי מספק כאן פתרון מוצלח יותר מהניסיון של בודדים להתגבר בנפרד על המכשולים המונעים מהם לשמור על כבודם ולפרנס את משפחותיהם. דוגמה שלישית היא "שומר ישראל", חברת שמירה שהוקמה על-ידי עולים חדשים ממדינות שונות והמאוגדת כקואופרטיב. חמישים חברים הקימו את האגודה השיתופית ורכשו את מניותיה. הם פועלים הן כחברי ההנהלה והן כעובדי התאגיד. בנוסף לשכר מושכים החברים מרווחי החברה על מנת לשפר את רמת ההכנסה. עובדי ענף השמירה הם אחת מקבוצות העובדים המנוצלות ביותר במשק הישראלי. כחלק מנוהל ההעסקה של חברות כוח אדם מפוטרים מרבית עובדי הענף כל תשעה חדשים על-ידי מעסיקיהם, המשתחררים בכך מחובת הענקת זכויות סוציאליות. חברי "שומר ישראל", לעומת זאת, מבטיחים לעצמם תנאים כמו דמי הבראה וקרן פנסיה. עסקי הקואופרטיב התפתחו בשנים האחרונות וחברי האגודה מעסיקים היום שומרים שאינם חברי הקואופרטיב (אם כי ניתנת להם האפשרות להצטרף כחברים לקואופרטיב). אותם שכירים נהנים גם הם משכר בטוח ומתנאים סוציאליים על פי חוק. גם במקרה זה מאפשר המודל הקואופרטיבי לחבריו להבטיח את עתידם באמצעות אספקת תעסוקה הוגנת ותנאים סוציאליים מכבדים בהשוואה לעמיתיהם המתמודדים כשכירים בשוק העבודה הישראלי.  

בכל אחת משלוש הדוגמאות צפויים אתגרים קשים בעתיד. התחרות העסקית היא אכזרית וחברי הקואופרטיבים אינם נהנים מהכנסה גבוהה, אך הם יצרו לעצמם ביטחון יחסי שלא יכלו להשיג כבודדים המתמודדים בשוק העבודה. חשוב לבחון את המציאות הישראלית בהשוואה למתרחש במדינות מפותחות אחרות. לעתים יש נטייה להניח שהמודל הקואופרטיבי מתאים למדינות עניות בעולם המתפתח או לאוכלוסיות מוחלשות כמו הקהילה האתיופית בישראל. אבחנה זאת מתעלמת כמובן ממיגור העוני באזורים נרחבים בארץ תוך הסתמכות על מודלים קואופרטיביים שונים בחקלאות, בתעשייה ובשיווק. אבל בחינה של המציאות במדינות מערביות שונות מצביע על התרומה של המודל הקואופרטיבי גם בקרב כלכלות חזקות אף יותר מזו הישראלית. באיטליה, למשל, קיימים מעל 200,000 חברים בקואופרטיבים חברתיים המספקים שירותים קהילתיים בתחום החינוך, הבריאות, התיירות, המסעדנות, השמירה, הניקיון, הגינון ושירותי האדמיניסטרציה. מחזור העסקים שלהם מגיע ליותר מעשרים מיליארד שקל בשנה והם מייצרים כ-400,000 מקומות עבודה. 

הקואופרטיבים החברתיים באיטליה מהווים דוגמה למה שניתן להשיג בשימוש מושכל של המודל הקואופרטיבי בהקשר של כלכלה מקומית. תעסוקה, פרנסה ושירותים ברמה טובה ובמחירים סבירים ניתנים במקום שההון הפרטי אינו מעוניין או אינו מצליח לשרת את צרכי הקהילה. בארצות הברית, קואופרטיבים בתחומים של קמעונות, סיטונאות, חקלאות, שירותים פיננסיים, אספקת חשמל ומים ואספקת שירותים קהילתיים יוצרים מעל לשני מיליון מקומות עבודה, ומייצרים מחזור עסקי של מעל 650 מיליארד דולר בשנה. דוגמה אופיינית לתופעה היא הקואופרטיב הצרכני בהנובר בצפון מזרח ארצות הברית. הקואופרטיב החל בשנת 1936 כהתארגנות של שמונה עשר תושבים של עיירה קטנה, אשר חיפשו להוריד את עלויות המזון שלהם והחלו להזמין ביחד מוצרי מזון על מנת להשיג מחירים טובים יותר. כעבור שנה פתחה הקבוצה מכולת בעיירה.

היום יש לקואופרטיב ארבעה סניפים אשר משרתים 20,000 משפחות תושבי העיירה והסביבה, עם מכירות של יותר מעשרים מיליון דולר בשנה. הקואופרטיב מספק מזון במחירים תחרותיים כאשר הוא נותן עדיפות לספקים מקומיים ועל-ידי כך תורם לכמ"מ. חלק מרווחי הקואופרטיב מחולק לחברים וחלק מושקע בפרויקטים קהילתיים. הפוטנציאל של התארגנות קואופרטיבית לפיתוח אנושי בר קיימא, שהוא מטרה של כמ"מ, שלושה מאפיינים עיקריים: הזדמנויות להתקדם, ביטחון אישי וקהילתי והעצמה. הקואופרטיב תורם לכל אחד מהמאפיינים הללו. ביצירת יתרונות לגודל המאפשרים גישה לשווקים ואף הענקת יתרונות תחרותיים, פותח הקואופרטיב בפני חבריו ושותפיו הנוספים הזדמנויות חדשות. באיגום משאבים ויצירת מערכות משותפות להרבה אנשים, מקטין הקואופרטיב את הסיכון העסקי של הפרט / משפחה. הפעילות המשותפת המנוהלת בצורה דמוקרטית מאפשרת ליחיד להגביר את יכולתו להשפיע על הגורמים המעצבים את חייו. זהו לב ליבו של תהליך ההעצמה.  

מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם מקיימים מערכות קואופרטיביות שונות ומגוונות. חקלאים קטנים מתאגדים לשווק יחד את תוצרתם ומתגברים על חסרונות יחידות הייצור הקטנות שלהם; בעלי מאפיות שכונתיות מקימים קואופרטיב לרכישת קמח ותשומות נוספות אשר עלותן קובעת את הקיום העסקי שלהם; פועלי בניין מתחברים למהנדסים צעירים ויחד מקימים חברת בניה המספקת להם תעסוקה; אלפי משפחות מצטרפות לקואופרטיב מזון על מנת להבטיח לעצמן מזון בריא במחיר סביר; קהילות שלמות באזורי ספר במדינות מפותחות מארגנות קואופרטיבים לספק לעצמן מים וחשמל; אנשים מתאגדים כדי לספק לעצמם שירותים פיננסיים ומקום בטוח לחסכונותיהם. המשטר הקפיטליסטי הגלובלי מעמיד את רוב אוכלוסיית העולם בפני אתגרים קשים. 

בני אדם חייבים לפתח את יכולת ההתארגנות העצמית (להבדיל מניסיונות העצמה מצד ארגונים חברתיים מבחוץ) לאור הצורך לפתור בעיות וסוגיות מורכבות. ניסיון העבר מלמד שאנשים מצליחים לפתח את היכולות הנדרשות כאשר הם עובדים יחד כדי להתגבר על קשיים חברתיים וכלכליים. במשך עשורים רבים פעלו תושבי ישראל מתוך הכרה שהמציאות המשקית והחברתית בארץ מחייבת אותם להתארגן יחד. במהלך שלושים השנים האחרונות הבנה זאת נשחקה. הצורך להתמודד בהצלחה עם האתגרים הנוכחיים מחזיר אותנו למגרש הקואופרטיבי. תהליך קידום הכלכלה המקומית בישראל פירושו ללמוד את לקחי העבר ולחדש את המעשה הקואופרטיבי.

קישורים מומלצים:

מרכז הקואופרציה בישראל


פרק 4 - מתוך החוברת כלכלה מקומית מקיימת: חוברת המציעה תפיסות וכלים לפיתוח כלכלה מקומית מקיימת. כל אחד מפרקי החוברת נכתב על ידי אחד השותפים שלקחו חלק בשלבים הראשונים של הלמידה וגיבוש הרעיונות הכממים בנגב.

 

 לקריאת פרקים נוספים מהחוברת:

 

מבוא: כלכלה מקומית מקיימת – עבור מי ועבור מה? / מאת: דר' גילי ברוך וערן בוכלצב

פרק 1 - מיפוי ברוח כלכלה מקומית מקיימת / מאת: מתן יעקב גולן

פרק 2 - רישות ועבודת תכלול / מאת: אורי פינטו

פרק 3 - מקומה של מנהיגות בגישת הכלכלה המקומית המקיימת / מאת: יצחק (קיקי) אהרונוביץ

פרק 4 - התארגנות קואופרטיבית

פרק 5 - אדום וירוק – תעסוקה הוגנת וכלכלה מקומית מקיימת / מאת: דר' גילי ברוך

פרק 6 - מימון והתנהלות פיננסית אלטרנטיבית במסגרת כלכלה מקומית מקיימת / מאת: ערן בוכלצב

פרק 7 - קידום כלכלה מקומית – הצעות למדיניות / מאת: גליה פיט

פרק 8 - מדדים חלופיים לפיתוח / מאת: ערן דורון


 לקריאת החוברת במלואה בפורמט PDF



כלכלה מקומית מקיימת
הרשמה לעדכונים
תחומי פעולה נוספים
מאמרים אחרונים
השותפים שלנו
שתיל - הקרן החדשה לישראל, דרך חברון 60/107 באר שבע | טלפון: 0732-445422 | דוא"ל: Galib@shatil.nif.org.il
כל הזכויות שמורות | מופעל על ידי מגוון אפקט