פרק 8 - מדדים חלופיים לפיתוח

מאת: ערן דורון

"אין ספק שהעושר איננו הטוב שאנו מחפשים; מכיוון שהוא בסך הכול האמצעי לצורך השגת דברים אחרים" (אריסטו, אתיקה ניקומאכית).

 

תפיסת פיתוח הנגב בראי הכלכלה הגלובלית

כיצד מודדים "פיתוח" באזור הנגב? זו הסוגיה שבה עוסק פרק זה. באותה שעה, "מדד" של פיתוח מניח תפיסה מסוימת של מהו פיתוח ראוי – שאלה בסיסית לדיונים בחוברת זו. זו שאלה שחשוב במיוחד לשאול אותה לאור ההתכנסות של אליטות כלכליות ופוליטיות במדינות שונות בעולם סביב "קונצנזוס וושינגטון", המבוסס על גמישות בשוק העבודה, תחרות חופשית והסרת המעורבות הממשלתית. בעיה מרכזית היא שיישום עקרונות אלו גורם לפגיעה משמעותית ביכולת של עסקים קטנים ובינוניים להתקיים וכן לגידול בשיעור העניים בקרב ציבור השכירים חסרי ההשכלה. לפיכך בבואנו לבחון אפשרויות פיתוח והעצמה כלכלית באזור הנגב יש לראות את מגמות הכלכלה הגלובלית לא בהכרח "כקטר לרכבת הצמיחה", אלא כמכונית מהירה שנוסעת בנתיב תחבורה נפרד ואשר עלולה לעתים למנוע ממכוניות איטיות אחרות לנוע בנתיב.

 

בכדי להשתלב בכלכלה הגלובלית וליהנות מפֵרותיה, נדרשים כישורים וכשירויות מסוימים. בשל פערי החינוך הקיימים בין הנגב לבין המרכז, ובשל אופי האוכלוסיות אשר נמצאות בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי, ניתן לצפות שפֵרות הכלכלה הגלובלית לא יחלחלו אל תושבי הנגב. באותה שעה, המצב בנגב אינו ייחודי ותופעה זו כבר תועדה במקומות רבים בעולם. כך לדוגמה, בדו"ח שיצא בספטמבר 2005 על-ידי המרכז למחקר כלכלה ומדיניות (CEPR) בארצות הברית, הוצגו מגמות על פערים הולכים וגדלים בין תושבי אזורי ספר ופריפריה לבין תושבי המרכזים הכלכליים של מדינות רבות ברחבי העולם. פערים אלה נגרמו בשל מדיניות פיתוח לא מותאמת למאפייני המקום.

 

ההיסטוריה של מאמצי הפיתוח הכלכלי בנגב מחזקת ממצאים אלו. כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 עודדה מדינת ישראל הקמת מפעלים שעמדו בשני קריטריונים מרכזיים:

1.        העסקה של כוח אדם גדול ולא משכיל, ובכלל זה נשים.

2.        למרחק השינוע של חומרי הגלם והמוצרים תהיה השפעה נמוכה על עלות הייצור.

 

בהתאם למדיניות זו הוקמו מפעלי טקסטיל, מפעלי מחצבים ומאוחר יותר מפעלים כימיים. מדיניות זו ממשיכה עד היום כאשר מדינת ישראל עדיין מנסה לעודד מפעלים גדולים להעתיק את מקומם לנגב מחד, ולהמשיך לעודד אוכלוסייה יהודית להתיישב בנגב מאידך.

 

הדוגמה הבולטת להמשך מדיניות זו היא הקמת מפעל אינטל בקריית גת בתמיכה חסרת תקדים של משאבי המדינה. מניתוחים ראשונים לגבי מידת ההשפעה של אינטל על קריית גת והסביבה, ניתן לומר כבר עתה שהיעד המרכזי של פיתוח הנגב שמבקשת להשיג הממשלה, קרי גידול משמעותי באוכלוסייה היהודית בנגב, לא הושג וספק אם יושג. למעשה, לולא גל העלייה הגדול של שנות ה-90 מברית המועצות לשעבר, במרבית היישובים בנגב הייתה קיימת הגירה שלילית. אף שאין לשלול לחלוטין השקעות גדולות של מפעלים וארגונים, הניסיון בישראל ובמדינות אחרות מראה שאזור הנתמך אך ורק על-ידי מקור תעסוקה אחד וגדול, עלול להיקלע למצב שבו המפעל (או מקור עבודה אחר), משיקולים עסקיים, יעדיף להעתיק או לסגור את פעילותו, ורשת הביטחון של האזור תקרוס. לעומת זאת, אזור שבו יש תמהיל של עסקים גדולים ובינוניים יחד עם עסקים קטנים, יוצר רשתות ביטחון טובות יותר במצב של טלטלה כלכלית, ותורם למרקם החברתי של יישובי האזור.

 

הדוגמה של אינטל וקריית גת ממחישה את הבעייתיות והמורכבות בניסיונות של ממשלות ישראל להשיג מטרות לאומיות של ישוב הפריפריה מחד ופיתוח כלכלי מאידך. ניסיונות פיתוח אלה מאופיינים בהתעלמות בולטת מתושבי האזור, שימוש בתעשיות ובשווקים המעודדים אי צדק חלוקתי (כגון מפעלי הפוספטים ומפעלי ים המלח), אי צדק סביבתי (כגון מפעלי רמת חובב ומישור רותם), ובפרט – מדידה של הפעילות הכלכלית במדדים צרים שאינם משקפים את המציאות המורכבת. כך נוצר מצב פרדוקסלי שבו חלק מהתאגידים שפועלים בנגב (טבע, רותם אמפרט, ברום ומכתשים) מדווחים על שיפור ביצועיהם הכלכליים ועלייה במחיר מניותיהם, אך אין בכך בכדי לשקף דבר על שיפור רווחת התושבים.

 

הביקורת על התמ"ג

המדד המרכזי שבו מבצעים כיום הערכה של רמת הפעילות הכלכלית הוא התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). התמ"ג הוא סך הערכים הכספיים (במחירי שוק) של המוצרים והשירותים שיוצרו במדינה במהלך שנה. זוהי הערכה גסה של פעילות השוק, או של כסף שמחליף ידיים, כי התמ"ג אינו מבחין בין פעילות רצויה לבלתי רצויה. כך לדוגמה, בישראל העלות של תאונות דרכים מוערכת בכ-2.5% מהתמ"ג; בארה"ב ההערכה היא שטיפול במחלות ובתעשיית הדיאטות מוסיפות כ-32 מיליארד דולר לתמ"ג בכל שנה.

 

בנוסף לכך, התמ"ג מתייחס רק לחלק מהמציאות שבו הכלכלנים בוחרים להכיר – החלק שמעורבות בו עסקאות כספיות. התמ"ג מתעלם מהתרומה של התחום החברתי, כלומר מהתפקיד הכלכלי של משקי-הבית והקהילות. זהו המקום שבו מתבצעת הרבה מהעבודה החשובה ביותר בחברה, מטיפול בילדים ובאנשים מבוגרים ועד לעבודה התנדבותית על מגוון צורותיה. זה הדבק החברתי של הפרטים במסגרות השונות של אזרחים במדינה. אולם, מכיוון שכסף לא מחליף ידיים במקרים אלה, עבודה זו בלתי נראית לחשבונאות הלאומית. התמ"ג כלל לא מחשיב או מחשב אותה, ומשמעות הדבר שככל שהמשפחות והקהילות שלנו מתפרקות, ובמקומן באים שירותים בתשלום, כך התמ"ג עולה. הורות הופכת למעונות יום, קפיצה לשיחה במטבח הופכת לטיפול אצל פסיכולוג, עינם הפקוחה של השכנים הופכת למערכות אזעקה ולקציני משטרה, הארוחה המשפחתית הופכת למקדונלדס. בכל רובדי החיים, הדברים שאנשים נהגו לעשות למען ויחד עם אחרים, הפכו לדברים שהם צריכים לקנות.  בסופו של יום, התמ"ג לא רק מסתיר את ההתפרקות של המבנה החברתי ושל הסביבה הטבעית שבה הכלכלה, והחיים עצמם, תלויים, הוא אף רושם את ההתפרקות הזו כרווח כלכלי.

 

 

"מד קִדמה אמין"

השימוש בתמ"ג זכה לביקורות חריפות מצד כלכלנים ומדינות רבות שהמליצו על פיתוח מדדים חלופיים לבחינת פיתוח והתפתחות אזורית ולאומית (ראו בקופסה). מדד חלופי אחד הוא "מד קִדמה אמין" ("Genuine Progress Indicator" - GPI), שהציעו הכלכלנים קליפורד קוב, טד הלסטאד וג'ונתן ראו מארגוןRedefining Progress  הGPI- מכיל למעלה מ-20 היבטים של החיים הכלכליים שלנו שמהם התמ"ג מתעלם. על דרך המשל, משפחה לא מחשבת כל שקל שהיא מוציאה כהתקדמות, אלא מבחינה לרוב בין ההוצאות הכספיות השונות. היגיון זה צריך להפעיל גם לגבי הנהלת החשבונות הלאומית. כלכלני "Redefining Progress" ניתחו את נתוני הצריכה שעליהם מבוסס התמ"ג על פי כמה גורמים (כמו חלוקת הכנסה), ועליהם הוספו כמה גורמים (כמו הערך של עבודות בית ועבודות בקהילה) והוחסרו אחרים (כגון עלויות זיהום וכדומה). התוצאה היא דף מאזן חשבונות לאומי שמתחיל להבדיל בין העלויות השונות לבין התועלות של ה"צמיחה".

 

מספר גורמים שנכללו במדד ה-GPI: כלכלת הבית והסקטור הוולונטארי (טיפול בילדים ובקשישים, ניקיון ותיקונים, תרומה לקבוצות בשכונה, וכדומה); פשע וההוצאות הנגרמות כתוצאה מהצורך בהגנה מפני פשיעה; הוצאות הגנה אחרות כגון ביטוחים מתאונות וההוצאות הכרוכות בהן; חלוקת ההכנסה, דלדול משאבי טבע והשחתת הסביבה (זיהום, פגיעה בבריאות הציבור, וכדומה); הפסד של שעות פנאי שבגינן איננו נמצאים עם משפחותינו או עם חברינו. מדד ה-GPI מראה תמונות מורכבות הרבה יותר ביחס לכלכלה ולמצבן החברתי של מדינות. אימוץ גישה זו תשנה את השיח הכלכלי החד-ממדי לשיח מורכב יותר אשר ישלב ערכים חברתיים כחלק ממדדי הצמיחה. 

 

יזמות לאיתור חלופות לתמ"ג
בצל המשבר הפיננסי הגלובלי, בשנים האחרונות יש עניין גובר במדדים חלופיים לתמ"ג. להלן מספר יזמות שזכו לתהודה.
יזמת "מעבר לתמ"ג" (Beyond GDP)
יזמה בין-לאומית ששותפות לה הנציבות האירופאית, הפרלמנט האירופאי, ארגון ה-OECD, ארגון ה"מועדון של רומא" (שיזם ב-1972 את הדו"ח "מגבלות לצמיחה") וה-WWF (ארגון שימור טבע בינלאומי). ראשיתה של היזמה בכנס ב-2007 שכותרתו "אל מעבר לתמ"ג". בעקבות הצלחת הכנס המשיכו השותפים לפרויקט לשקוד על שיפור המדדים לקִדמה, עושר ושלוֹמוּת (wellbeing), ובאוגוסט 2009 יצא מסמך מדיניות של הנציבות האירופאית עם "מפת דרכים" הכוללת פעולות מפתח בכדי לשפר את מדדי הקִדמה. לפרטים נוספים
"הוועדה לבדיקת המדידה של ביצועים כלכליים וקִדמה חברתית" (Commission on the Measurement of Economic Performance and Social Progress) ב-2008, נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, מינה ועדה בראשות ג'וזף שטיגליץ, אמרטיה סן וז'אן פול פיטוסי, בכדי לזהות את מגבלות התמ"ג כמדד של ביצועים כלכליים ושל קִדמה חברתית ולבדוק ייתכנותם של מדדים חלופיים. הוועדה, שזכתה גם לכינוי "ועדת שטיגליץ", פִרסמה את ממצאיה ב-2009. 
המסר המרכזי של הדו"ח הוא שהגיעה השעה להסב את הדגש ממדידה של ייצור כלכלי למדידה של שלוֹמוּת. במסגרת זו העלתה הוועדה מספר הצעות:
1.
העדפת אינדיקטורים של הכנסה וצריכה על פני ייצור במדידה של רווחה חומרית;
2.        מתן משקל רב יותר לחלוקה של ההכנסה, של הצריכה ושל העושר בחברה;
3.        הכללת פעילויות בכלכלה הלא כספית (לדוגמה: שירותים שמתבצעים בבית ללא תשלום);
4.        הגדרה רב-ממדית של שלוֹמוּת, שלוקחת בחשבון ממדים חומריים של רמת חיים כמו הכנסה וצריכה וממדים לא חומריים כמו בריאות, השכלה, קשרים חברתיים ואיכות הסביבה;
5.        שילוב הערכות סובייקטיביות של שלוֹמוּת כגון שביעות רצון מהחיים.
בנוסף, כותבי הדו"ח מבחינים בין מדידה של שלוֹמוּת בנקודת זמן מסוימת לבין מדידת הקיימוּת שלה לאורך זמן – שני סוגי מדידה שצריכים להתבצע במקביל באופנים שונים. הדבר משול למד המהירות של הרכב מחד, ומד הדלק מאידך, כאשר ברור כי לא ניתן לחבר ביניהם. הקיימוּת של תנאים המאפשרים שלוֹמוּת תלויה בשימור או בהגדלה של "מאגרי" הון טבעי, אנושי, חברתי ופיסי. אי לכך, נדרשת שורה של אינדיקטורים, כספיים ואחרים, בכדי להעריך את המידה שבה מדינה שומרת על מאגרי ההון שלה. פרטים נוספים ראו בדו"ח 

יזמת "חיים טובים יותר" (Better Life)
יזמה של ארגון ה-OECD לבחינת האופן שבו אנו מודדים שלוֹמוּת ופיתוח – תחום הנחקר על-ידי ה-OECD מזה כעשור. על בסיס העבודה שנעשתה, וכן הממצאים של "הוועדה לבדיקת המדידה של ביצועים כלכליים וקִדמה חברתית", זוהו אחד-עשר ממדים חיוניים לשלוֹמוּת: שלושה ממדים של תנאי חיים חומריים (הכנסה, תעסוקה ודיור) ושמונה ממדים של איכות חיים (בריאות, השכלה, מעורבות אזרחית וממשל תקין ושקוף לציבור, איכות הסביבה, ביטחון אישי, רשת חברתית וקהילה, איזון בין עבודה לחיים פרטיים ושביעות רצון מהחיים). 
לרגל חגיגות היובל של ה-OECD, השיק הארגון במאי 2011 "מדד חיים טובים יותר" (Better Life Index) המורכב מסדרה של עשרים אינדיקטורים על בסיס הממדים לעיל (1-3 אינדיקטורים לממד). המדד הושק ככלי אינטראקטיבי המאפשר למשתמשים בו להעניק משקל שונה לממדים השונים לפי דירוג אישי, לבדוק את המצב במדינות החברות ב-OECD לפי מדדים שונים ולשתף אחרים במדד האישי אותו הם יצרו. המידע שיצטבר יאפשר ליצור תמונה טובה יותר של האופן שבו אנשים ברחבי העולם מגדירים חיים טובים.   

 

תפיסת הפיתוח של סן והמדד לפיתוח אנושי

גישה אחרת למדדים אשר יכולים להתוות מדיניות פיתוח מתבססת על תפיסת הפיתוח של אמרטייה סן, חתן פרס נובל לשנת 1998, שפרסם בשנה שלאחר מכן את ספרו "התפתחות כחירות" (Development as Freedom), והוא שותף לדו"ח "ועדת שטיגליץ" (המתואר בקופסה). פיתוח לפי סן, הוא תהליך של הרחבת החירויות הממשיות שאנשים נהנים מהן. המיקוד בחירויות אנושיות שונה מתפיסות צרות יותר המקבילות פיתוח לצמיחה בתמ"ג או לעלייה בהכנסה לנפש. העלייה בתמ"ג, או בהכנסה, יכולה להוות אמצעי להרחבת חירויות של אנשים בחברה, אך אלה האחרונות תלויות גם בגורמים אחרים כגון תנאים חברתיים וכלכליים (כמו נגישות להשכלה ולשירותי בריאות) וזכויות פוליטיות ואזרחיות (כגון החירות להשתתף בדיון ציבורי).

 

סן מבחין בין שני מושגים מרכזיים:

1.   תפקודים (functionings), שהם דברים שונים שאנו כבני אדם רוצים להיות, או לעשות. אלו יכולים להיות תפקודים בסיסיים כמו "ליהנות מתזונה מספקת" או "להיות בריא", ואלו יכולים להיות תפקודים מורכבים יותר כמו "לקחת חלק בחיי הקהילה" או "ליהנות מכבוד עצמי".

2.     כשירויות (capabilities), שהן החירויות לממש צירוף של תפקודים או, לחלופין, לאמץ אורחות חיים מסוימים. 

על פי סן, כשירויות הן חירויות ממשיות של אנשים לחיות חיים שיש להם סיבות טובות לייחס להם ערך, כלומר, לפעול למימוש תפקודים שהם בעלי ערך עבורם.

 

קיימת הקבלה מסוימת בין תפיסת הכשירויות של סן לבין הספרות העוסקת ב"הון אנושי", כלומר, ההתייחסות לצבירת הון לא רק במונחים פיסקליים, אלא גם כאל תהליך שהאיכות הפרודוקטיבית של בני אדם היא חלק אינטגרלי בו (לדוגמה, באמצעות השכלה ורכישת מיומנויות אנשים יכולים להפוך ליצרניים יותר ובכך לתרום לפיתוח כלכלי). הן תפיסתו של סן והן הגישה של "הון אנושי" עוסקות בתפקיד של בני אדם בתהליכי פיתוח ובפרט ביכולות המעשיות שאנשים רוכשים. ההבדל הוא בסיבות שבגללן אנשים מייחסים ערך להישגים שונים.

 

בהינתן מאפיינים אישיותיים, רקע חברתי ותנאים כלכליים מסוימים, יש לאדם היכולת לעשות (או להיות) דברים, או תפקודים מסוימים שהם בעלי ערך עבורו. הסיבה שיש לדברים הללו ערך יכולה להיות ישירה (התפקוד יכול להעשיר את חייו, לדוגמה: בתרומה ישירה לבריאותו), והיא יכולה להיות עקיפה (התפקוד יכול לתרום לייצור או להיות בעל ערך בשוק). לגישת ההון האנושי הפוטנציאל להתייחס לשני סוגי ההערכה הללו, אך בפועל היא מתמקדת בערך העקיף של דברים, דהיינו, במידה שבה הם יכולים לשמש בתור "הון" בייצור (באותו אופן שבו אנו משתמשים בהון פיסי). כך, לדוגמה, גישה זו תתמקד בתרומה של השכלה ליעילות של העובד בייצור סחורות, וכתוצאה מכך להגדלת התפוקה הכלכלית והכנסתו של העובד. תפיסתו של סן, לעומת זאת, תתייחס גם לתועלת שיפיק אותו אדם מההשכלה (מהקריאה, מהתקשורת, מהיכולת לבסס החלטות על ידע רחב יותר, וכדומה).

 

תפיסתו של סן, אם כך, רחבה יותר מגישת ההון האנושי. באותה שעה, ההכרה הגוברת בתפקיד של הון אנושי בפיתוח עוזרת להבין את הרלוונטיות של תפיסת הכשירויות. אם חינוך ובריאות יכולים לתרום ליצרניות של אדם, לא מופרך לצפות שבאותם אמצעים יהיה יכול אדם להגיע גם להישגים גדולים יותר, ותהיה לו החירות להגיע להישגים גדולים יותר, בניהול חייו.

 

תפיסת הכשירויות של סן מרחיבה את גישת ההון האנושי גם מסיבה נוספת, מהותית יותר. ההכרה בתרומה של הון אנושי לקידום ולקיום של צמיחה כלכלית, אינה מספקת תשובה לשאלה: מדוע יש צורך בצמיחה כלכלית? אם לעומת זאת אנו משנים את המיקוד להרחבת החירות האנושית של אנשים לחיות חיים שיש להם סיבה להעריך אותם, אז תפקידה של הצמיחה הכלכלית בהרחבת החירויות הללו משתלבת בהבנה העמוקה של תהליך הפיתוח כהרחבת הכשירות האנושית לנהל חיים חופשיים וראויים. השגשוג הכלכלי, לפי תפיסה זו, אמנם מגדיל אפשרויות של אנשים לחיות חיים מספקים, אך השפעה דומה יש גם להשקעה בהשכלה, בשירותי בריאות משופרים ובגורמים אחרים המשפיעים על החירויות הממשיות שאנשים נהנים מהן. יש להתייחס להיבטים חברתיים אלו כחלק בלתי נפרד מתפיסת הפיתוח, שכן הם מאפשרים לנו לחיות חיים ארוכים, חופשיים ופוריים יותר בנוסף לתפקיד שלהם בקידום יצרנות או צמיחה כלכלית.

 הבחנה אחרונה בין גישת ההון האנושי ותפיסתו של סן נוגעת לתפקיד של הרחבת כשירויות ביצירת שינוי חברתי – שהוא רחב היקף יותר משינוי כלכלי. השכלה של אנשים יכולה לתרום ליצירת שינוי בהקשר של תהליכי ייצור, אך יכולה להיות לה השפעה רחבה יותר בתהליכי פיתוח חברתיים ופוליטיים. השכלה של נשים, לדוגמה, יכולה לתרום לצמצום אי שוויון בין גברים ונשים ולהגדיל את השפעתן הפוליטית. לאור זאת מציע סן לבחון את התפקיד של כשירויות אנושיות בהתייחס:

1.        להשפעה הישירה שלהן על השלוֹמוּת (wellbeing) והחירות האנושית;

2.        לתפקידן העקיף בהשפעה על שינוי חברתי;

3.        לתפקידן העקיף בהשפעה על הייצור הכלכלי.

 

הספרות המקובלת על הון אנושי מתמקדת בעיקר בתפקיד השלישי, מיקוד שאינו מספיק בשביל תפיסה מספקת של פיתוח.

 

לאור האמור לעיל ניכר כי תפיסתו של סן מעלה שאלות לגבי האופן שבו אנו מגדירים ומודדים פיתוח. לא מפתיע, אם כך, שתפיסה זו סיפקה השראה לאו"ם, שמפרסם מאז שנת 1990 את "דו"ח הפיתוח האנושי" (Human Development Report) המתבסס על מדד לפיתוח אנושי  (Human Development Index) כמדד חלופי לתמ"ג. המדד בנוי משלושה ממדים: רמת חיים, חינוך ובריאות. עבור מדינות עניות מאוד באפריקה, לדוגמה, יש מתאם מסוים בין התמ"ג לנפש למדד לפיתוח אנושי. אולם, תמ"ג נמוך או גבוה לנפש אינו מבטיח בהכרח דירוג תואם במדד לפיתוח אנושי. כך לדוגמה, ב-2011 נורווגיה נמצאת במקום 1 מתוך 187 מדינות בדירוג לפי המדד לפיתוח אנושי, וסינגפור במקום 26, למרות ששתי המדינות נמצאות במקום דומה מבחינת תמ"ג לנפש. ישראל, סלובניה וניו-זילנד נמצאות זו אחר זו בדירוג התמ"ג, אך במקומות 17, 21 ו-5, בהתאמה, בדירוג של פיתוח אנושי. הֵעדר המתאם בין התמ"ג לבין המדד לפיתוח אנושי במדינות שונות מחזק את הטענה בפרק זה, כי פיתוח אינו יכול להימדד אך ורק במדדים של צמיחה כלכלית. פעולות אחרות שממשלות עושות משפיעות לא פחות, אם לא יותר, מפעולות לעידוד צמיחה כלכלית באזור.

 

מדד הפיתוח האנושי אינו ממצה את תפיסתו של סן. הנחת המוצא לפיה פיתוח משמעו הרחבת הכשירות האנושית לנהל חיים חופשיים וראויים, או הסרת המכשולים המונעים מבני אדם לממש כשירויות אלו, מעלה שאלות לגבי ההסדרים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים במדינה – כפי שעלה בצטטה מתוך ספרו של סן שהוצגה במבוא לחוברת זו. הדיון על פיתוח מוביל אותנו אם כך לא רק לשאלות הקלאסיות של החיים הראויים, שמעלה הפילוסוף היווני אריסטו, אלא גם לשאלות עכשוויות על תפקיד המדינה באספקת האפשרויות לממש חירויות ממשיות כמו גם סוגיות של צדק חברתי והגדלת המרחב הדמוקרטי.

 

לקראת תפיסת פיתוח חלופית לנגב

המציאות בנגב מורכבת וטומנת בחובה קונפליקטים לא פשוטים. תפיסת ההתיישבות בנגב, הנעוצה בחזונו של דויד בן גוריון (שראה את ההתיישבות בנגב כמשימתו הנעלה ביותר של עם ישראל), עדיין משמשת כמניע מרכזי במדיניות ממשלות ישראל. כך גם שאלת הקרקעות אל מול תביעותיה של האוכלוסייה הבדואית, מהווה גורם מרכזי בתפיסות הפיתוח של הנגב בממשלות השונות. גורם נוסף ורב משמעות הוא צרכים בסיסיים של המדינה כגון: קיום שטחי אש, אתרים לסילוק אשפה ומתקנים ביטחוניים. ישראל אינה ייחודית בדחיקת שימושי קרקע מסוג זה ל"חצר האחורית" של המדינה, שהיא בדרך כלל באזורים דלילים באוכלוסין. בישראל שימושים אלו נדחקו לנגב. הנגב הוא גם מקור למשאבים טבעיים כגון מחצבים. לבסוף, הנגב הוא בית לאוצרות טבע ונופים מרהיבים שלמדינה יש אינטרס לשמר לדורות הבאים. ההיבטים השונים הללו נמצאים בקונפליקט אשר לאורך שישה עשורים השפיע רבות על אופי הפיתוח של הנגב בכלל והפיתוח הכלכלי שלו בפרט. ריבוי האינטרסים המנוגדים יצר מצב שבו אין אינטרס שמגיע לידי מיצוי מלא, ומי שנפגעת זו האוכלוסייה המקומית. לאור זאת, אין ספק שנדרשת חשיבה חדשה ומקורית על האופן שבו אנו מגדירים פיתוח ומדדי פיתוח בנגב.

 

בפרק זה הוצגו מספר מודלים המציעים מדדים חלופיים לצמיחה ולפיתוח. מודלים אלה מסיטים את המיקוד של כלכלת הפיתוח מחשבונאות של הכנסות לאומיות לשאלות מהותיות על דפוס הפיתוח האזורי. הצבת יעדי פיתוח אחרים המבוססים על כמ"מ ומדידה אחרת מהמקובל, מאפשרים חשיבה מחודשת על תפיסת הפיתוח של הנגב. היעד אליו יש לשאוף הוא מדיניות פיתוח אזורי המבוססת על ההון האנושי באזור ועל היכולת של הנגב להתפתח תוך מיצוי הפוטנציאל האנושי הקיים במקום. על פי סקר שבוצע במהלך 2011 בקרב נשים בעלות עסקים קטנים במועצות אזוריות בנגב, עלה צורך מרכזי בקידום ועידוד היזמות המקומית של התושבים. יישובים רבים בנגב עברו תהליכי שינוי מבני, ואוכלוסייה גדולה מוצאת את עצמה מתמודדת מול אתגרי תעסוקה, שבתורם יוצרים כר פורה לפיתוח יזמות. הסקר אף העלה את החשיבות שיש ליזמות המקומית כאמצעי לשגשוג של האזור ולחיזוק החוסן החברתי שלו.

 

 

פרק 8 -  מתוך החוברת כלכלה מקומית מקיימת: חוברת המציעה תפיסות וכלים לפיתוח כלכלה מקומית מקיימת. כל אחד מפרקי החוברת נכתב על ידי אחד השותפים שלקחו חלק בשלבים הראשונים של הלמידה וגיבוש הרעיונות הכממים בנגב.

 

 לקריאת הפרקים באתר:

 

מבוא: כלכלה מקומית מקיימת – עבור מי ועבור מה? / מאת: דר' גילי ברוך וערן בוכלצב

פרק 1 - מיפוי ברוח כלכלה מקומית מקיימת / מאת: מתן יעקב גולן

פרק 2 - רישות ועבודת תכלול / מאת: אורי פינטו

פרק 3 - מקומה של מנהיגות בגישת הכלכלה המקומית המקיימת / מאת: יצחק (קיקי) אהרונוביץ

פרק 4 - התארגנות קואופרטיבית

פרק 5 - אדום וירוק – תעסוקה הוגנת וכלכלה מקומית מקיימת / מאת: דר' גילי ברוך

פרק 6 - מימון והתנהלות פיננסית אלטרנטיבית במסגרת כלכלה מקומית מקיימת / מאת: ערן בוכלצב

פרק 7 - קידום כלכלה מקומית – הצעות למדיניות / מאת: גליה פיט

פרק 8 - מדדים חלופיים לפיתוח / מאת: ערן דורון


לקריאת החוברת במלואה בפורמט PDF

 

 

 



כלכלה מקומית מקיימת
הרשמה לעדכונים
תחומי פעולה נוספים
מאמרים אחרונים
השותפים שלנו
שתיל - הקרן החדשה לישראל, דרך חברון 60/107 באר שבע | טלפון: 0732-445422 | דוא"ל: Galib@shatil.nif.org.il
כל הזכויות שמורות | מופעל על ידי מגוון אפקט